מה שתפס לי את העין זה התיק החום הקטן שלה שהיה מונח לצד השולחן. תיק די מרופט, ישן, פשוט למראה. העובדה שהיא לא השאירה אותו מאחורי הקלעים והניחה אותו לידה, מול הקהל הצופה, שיוותה לאירוע ארומה אגבית, יומיומית ("תיק של יום חולין"), תחושה של "תראו, בסך הכל באנו לשיר כמה שירים ביחד, אז אניח את התיק כאן, לידי, מול עיניכם, ולא אסתיר אותו, אנחנו הרי לא בעסקי אחיזת העיניים, נכון?"
נכון. והכל אמנם היה פשוט במופע הנהדר הזה, שום דבר שקשור לאחיזת עיניים. התיק שהונח לרגלי השולחן, והשולחן העגול הקטן עם הדפים הלבנים עליו, וכוס הקרטון שבתוכה מים, וברקע, על מסך גדול, שקופיות "פרימיטיביות", כלומר פשוטות למראה שכמו הוכנו ב"פאואר פוינט", עם מילות השירים בפונטים גדולים, כשברקע דימויים (מילה מעצבנת, אולי עדיף: ציורים/תמונות), שנלקחו מוויקיפדיה או מיוטיוב או מסתם אזורים נידחים במיוחד באינטרנט שאיש לא ייתבע עליהם (ואכן לא נכתב בשום מקום ש"על פי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים נעשה ניסיון לאתר את בעל זכות היוצרים בטרם שימוש", ועוד כהנה וכהנה כסת"חים מודרניים שנועדו לגנוב בלי לשלם או לפצות בסכומים גדולים מדי "יוצרים" על "עוגמת הנפש" שמעולם לא היתה עגומה כל כך).
והנה, למרות הפרימיטיביות ולמרות הפשטות — וכנראה בגללן — זה היה כל כך יפה, ומרגש, והזכיר לי משהו שרק בהמשך ירדתי לעומקו.
••• בעיקר לא יכולתי שלא לתהות על הפער הגדול שבין הפשטות הטבעית של הדברים, היעדר המניירות, הגימיקים, ה"שואו", לבין העובדה שמדובר ברחל שפירא (או בשפת הסחים: פאקינג רחל שפירא!). הפזמונאית, או שמא המשוררת — אפשר לקרוא לה גם קוסמת — שכתבה כמה מהשירים הכי יפים, רגישים, עמוקים, עצומים, בשפה העברית.
ושפירא עצמה, קטנה ודקה, לבושה שמלה שחורה פשוטה, ישבה גם היא על כיסא סתמי, דפים לבנים על ברכיה, מדי פעם תקריא מהם מילים חכמות שכתבה לכבוד האירוע, והאזינה כמו כולנו לרביעייה הנהדרת ששמה "הקוורטט" — ששרה וניגנה בכישרון רב משיריה המופלאים באולם הקטן, אולי קטן מדי, "אולם צוקר", 400 מושבים בסך הכל, בירכתי היכל התרבות בתל אביב ("הקוורטט" הם: איילת כוגן, נכדתו של אברהם שלונסקי, שניגנה בפסנתר. מיקי רהב, בטי־שירט שחורה פשוטה, שניגן בקרן יער. נתן סלור, הנכד של נתן אלתרמן, ששר יפה, אבל התגלית הגדולה מכולם היה לירון לב, ששר וניגן בגיטרה בכישרון גדול במיוחד).
כל זה היה ביום שלישי השבוע, כשהחטופים עוד חטופים, כשהחיילים עוד נהרגים, כשהפלסטינים עוד מופגזים, כשהעתיד נראה כמו עבר, והאור בקצה המנהרה הוא אולי בכלל רכבת שדוהרת לעברנו. אבל למשך שעה וחצי אפשר היה להביט במעין מדינה אחרת, קטנה ופשוטה, צנועה ורגישה, לבושה ג'ינס וחולצה, שמתקיימת במקביל למדינה האגרסיבית והמבולבלת שדוהרת אל התהום. מדינה אחרת שהיא התיק החום שהונח לצד השולחן הסתמי על במה של אולם קטן בירכתי היכל התרבות.
••• הפשטות הזאת — בלבוש, בדיבור, בשקופיות — בלטה כי היא מנוגדת למה שהפכנו בשנים האחרונות: מוגזמים מדי, מופקים מדי, ממותגים מדי, שקרנים מדי. לפתע תהיתי אם התיק החום הקטן לרגלי השולחן הפשוט זה בכלל עמדה פוליטית, עמדה תרבותית, שמהותה: הנה האמת ואין צורך או טעם להסתיר אותה או להגדיל אותה או לעוות אותה או למתג אותה.
התיק נמצא שם בדיוק כמו השירים שאותם כתבתי ואתם מאזינים להם עכשיו. התיק זה אני והשירים זה אני ואני זו אני, ולא צריך להסתיר את הטריוויאלי, היומיומי, כדי להגביר את הווליום ה"אמנותי", ה"רוחני", או ה"שיווקי". כי הרוחני הוא היומיומי, והאמנותי הוא הטריוויאלי, וזו הפשטות במובן הפשוט ביותר שלה.
ובשלב מסוים נזכרתי את מי רחל שפירא הזכירה לי. כי בדיוק יום לפני ההופעה שלחו לי סרטון קצר, 1:46 שניות בסך הכל, שבו יצחק רבין — אז ראש ממשלה — מתראיין לירון לונדון. הסרטון הופץ על ידי קבוצה כלשהי שחותמת אותו בכיתוב 4.11.1995 ובמשפט "לא נשכח ולא נסלח".
ובסרטון עצמו רבין אמנם אומר דברים נוקבים נגד המתנחלים. "הוויכוח איתם הוא ויכוח פוליטי, מהותי ועקרוני ממדרגה ראשונה"; "ההתנחלויות הללו, אין להן שום תוחלת ותכלית אלא לטרפד כל סיכוי לפתרון מדיני"; "אם הם חושבים שאני בוגד ורוצח... לי אין בסיס להידברות איתם; "...מי שחושב כך — יש לי את הזכות להתעלם ממנו"; "בסיס לאהבה עם אלה? בסיס להבנה עם אלה? איזו זכות יש להם אפילו להעלות על הדעת שהם יכולים לצפות לכך ממני; "הם מטפחים שנאת ישראל. הם מטפחים שנאת חינם".
אבל למרות הדברים הברורים, הנוקבים, הנכונים של רבין, מה שבעיניי היה חשוב יותר, ולכן הזכיר לי את רחל שפירא, זה דווקא הלבוש, הסגנון, האינטונציה, הפשטות. העובדה שהוא בלי חליפה, בלי איפור, בלי סיסמאות נבובות, בלי קריצות ל"בייס", בלי טריקים ושטיקים, בלי למרוח את המציאות על סלוגנים של משרדי פרסום. הוא היה לבוש בחולצה כחולה, פשוטה, מכופתרת; הוא ישב על ספה רגילה בדירה רגילה בבניין רגיל, עם ציורים שתלויים על קיר, עם מזנון חום נמוך ברקע, עם עמוד שתקוע באמצע הסלון — והוא דיבר כמו שבני אדם צריכים לדבר: פשוט ואמיתי.
••• מתי יגיע הרגע שבו אנשים יצליחו לשרטט בראשם, בדמיונם, בשכלם, את הקו שמחבר בין הפשטות של הלבוש, של הריהוט, של הבית, של הדיבור — לבין הפשטות של המציאות עצמה. כי התיק החום הקטן של רחל שפירא, שהונח לרגלי השולחן עם הדפים וכוס המים, הוא הסיבה לכך שהשירים שלה כל כך נוגעים ויפים ולכן חודרים אל המציאות עצמה ודרכה מתיישבים בלב של בני האדם. והתיק החום הזה הוא הגמגום החינני של רבין, שהוא גם הפשטות שאליה נהיה חייבים לחזור אם נרצה להמשיך לחיות במקום הלא פשוט הזה.